חב` א.ט. שירותים משפטיים בע"מ נ' עבד אלהאדי עלי

פסק דין

בפני תביעה בסדר דין מהיר לחייב את הנתבע לשלם לתובעת דמי אחסנה, גרירה ושכ"ט שמאי בסך 16,904 ₪ בגין מתן שירותי אחסנה לנתבע, מכוח הוראות פקודת התעבורה ותקנות התעבורה (איסור שימוש ברכב- מגרשי אחסנה) (הוראת שעה) תשס"ו- 2006 (להלן - "תקנות האחסנה").

המדובר באחסנת רכב הרשום על שם הנתבע, שהיה מעורב בתאונה במהלך מרדף משטרתי, וננטש במקום התאונה.

הרכב נגרר למגרשי התובעת שמעניקה שירותי אחסנה למשטרת ישראל.

טענת הנתבע היא שמכר את הרכב קודם לתפיסתו ולכן איננו בעליו.

הצדדים הסכימו לסכם בכתב על בסיס המסמכים בתיק ללא חקירות של המצהירים.

גרסאות הצדדים:

התובע הינו בעלים של רכב מסוג סובארו.

ביום 12.3.07 נבדק הרכב על ידי משטרת ישראל והוחלט לאסור על השימוש בו.

בתעודת האחסנה נאמר כי תקופת האחסנה הינה למשך 30 יום.

פרטי בעל הרכב אינם ממולאים בתעודה.

בטופס אישור הביצוע נאמר, שמדובר ברכב שעבר תאונה במהלך מרדף.

הרכב נגרר למחסניה של התובעת.

ביום 30.9.07 נשלח לנתבע מכתב ובו נאמר שרכבו נגרר למחסניה של התובעת.

במכתב נאמר שעל פי הוראות סעיף 57ד לפקודת התעבורה, על בעל הרכב לשלם את הוצאות הגרירה והאחסנה.

עוד נאמר במכתב, כי אם במהלך 30 יום לא יפעל הנתבע לשחרור הרכב, תוגש בקשה לבית המשפט למכירת הרכב.

במכתב נאמר, כי הוצאות הגרירה והאחסנה עד לאותו מועד מסתכמות ב- 2,923 ₪.

ביום 8.8.07 ניתנה לגבי הרכב חוות דעת של שמאי לפיה שוויו של הרכב 1,500 ₪ כולל מע"מ.

הרכב נמכר לבסוף ביום 10.4.08 יחד עם 15 כלי רכב נוספים בסכום של 1,125 ₪ בתוספת מע"מ.

בכתב ההגנה נאמר כי הרכב נמכר על ידי הנתבע למגרש מכוניות ביום 30.4.06, ולכן לא היה בבעלות הנתבע במועד האחסנה.